הגדרה עצמית, איך לשנות הגדרה עצמית - ג'ים קארי

ביטול הגדרה עצמית – האם תפיסה של אי-קיום העצמי מובילה ליותר אושר?

תפיסה עצמית לפי הבודהיזם- סיפורו של ג'ים קארי

בשנים האחרונות ג'ים קארי עובר שינוי רוחני, עליו הוא לא מהסס לדבר בראיונות. לא כולם מצליחים לרדת לסוף דעתו, עד כי נשמעו טענות שהוא "איבד את זה". הוא באמת איבד משהו, אבל לא בהכרח את השפיות. הוא טוען כי איבד את העצמי שלו. "ג'ים קארי לא קיים", הוא חוזר ואומר. בכך הוא מהדהד את התפיסה הבודהיסטית שלא ניתן לדבר על "אני" (self). לפי תפיסה זו, מה שאנשים קוראים לו "אני", הוא בסך הכל שמות, תבניות וקונסטרקטים שהם הלבישו על עצמם ועל אחרים. אם מורידים את השכבות בזו אחר זו, מה שנותר הוא ישות מודעת, נטולת הגדרות או סממנים חיצונים.

בסרט הדוקומנטרי "Jim & Andy: The Great Beyond", מתוארת חווייתו המשונה של קארי בעת הצילומים לסרט "איש על הירח", בו גילם את הקומיקאי השנוי במחלוקת, אנדי קאופמן. במהלך הצילומים, הפך קארי לאנדי קאופמן לא רק כשהופעלה המצלמה, אלא גם לאחר שכבתה. לכל אורך תקופת הצילומים, ג'ים קארי באמת "לא היה קיים". הוא קם בבוקר כאנדי קאופמן, והמשיך להתנהג ולדבר כמוהו על הסט. ברגעים סוריאליסטיים במיוחד במהלך הצילומים לסרט, שוחח קארי עם הוריו של אנדי קאופמן המנוח כאילו היה בנם, והם כאילו זכו להיות שוב בחברתו. אפילו ביתו של קאופמן, אשר לא הייתה כלל בקשר עם אביה, הגיעה לסט הצילומים כדי לזכות בהזדמנות לפגוש בו.

יחד עם זאת, התהליך לא היה קל לצוות שהשתתף בסרט, כי אנדי קאופמן היה אישיות לא פשוטה להתמודדות- לא היה אכפת לו כלל מה אחרים חושבים. כמו שקארי תיאר זאת, "הוא לא היה צריך שאחרים יבינו את הבדיחה". ההתנהגות שלו הייתה מוגזמת, ביזארית, לפעמים פוגענית. קארי ראה בהיטמעות בדמותו של קאופמן את השחרור שהוא היה זקוק לו, לאחר שנים של מאמצים (מוצלחים בעיקר) לזכות באהבת הקהל.

 

אלטר אגו ג'ים קארי טוני קליפטון- שינוי הגדרה עצמית

קארי כטוני קליפטון, האלטר-אגו של קאופמן בסרט "אדם על הירח".

 

כניסה לנעליים של אדם אחר כדרך לשינוי הגדרה עצמית

בכתבה של "הארץ" העוסקת בנושא התופעה בה שחקנים מושפעים עמוקות מן הדמויות אותן הם מגלמים, מתייחס ד"ר מיכאל גלעד (במקרה גם המנחה שלי בדוקטורט) לשאלה, עד כמה האישיות שלנו היא מבנה קבוע, ועד כמה היא מושפעת כל הזמן מאנשים אחרים ומהסביבה. הוא טוען כי אנחנו יצורים חקיינים, ובאופן קונסיסטנטי מדמים אנשים אחרים. הדבר משפיע על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו.

לאחרונה יצא לי לא מעט לעסוק בנושא הזה. אני עורכת מחקר בו אנשים מתנסים בכניסה לנעליים של דמות אחרת, כדרך לשנות את התחושה שלהם ואת אופן ההסתכלות שלהם על הסיטואציה. קיימות עדויות כי לקיחת פרספקטיבה של דמות אחרת יכולה לשנות, לפחות לזמן מה, את מה שהאדם מרגיש – לטוב או לרע, כתלות בדמות אותה מאמצים. למשל, אם אדם ביישן מנסה להיכנס לנעליו של אדם כריזמטי ומוחצן, הוא יכול, לפחות לזמן מה, להרגיש בעצמו ככריזמטי ובטוח יותר.
במקביל, אני עצמי השתתפתי לאחרונה בקורס משחק, ובמהלכו הרגשתי את "חציית הגבולות" הזו. הרשיתי לעצמי לדבר, לנוע ולהתנהג בדרכים שלא הייתי נוהגת כמותם באופן רגיל. יש בכך משהו משחרר, אך גם מעורר מחשבה.

 

ג'ים קארי אנדי קאופמן, יצירת זהות, שינוי זהות, שינוי תפיסה עצמיתכניסה טוטאלית לדמות. ג'ים קארי כאנדי קאופמן

 

האם גם ביום יום – לא רק בסיטואציות של משחק- ניתן לשבור את הגבולות האלה? האם באמת, "הכל תוויות" ואפשר פשוט להחליף תוויות ישנות בחדשות, לפי התחושה שקמנו איתה בבוקר? או אולי אפילו, לייצר כראות ענינו את התחושה איתה אנו קמים בבוקר?

 

בודהיזם ועקרון ה"אין עצמי": האם ניתן לראות את עצמנו כנטולי הגדרות? והאם התנערות מכל הגדרה עצמית תעזור לנו להיות מאושרים יותר?

הגישה של ג'ים קארי היא גישה בודהיסטית, של התנערות מattachments-, מהדברים שאנחנו קשורים אליהם רגשית. אחת מאבני היסוד של הבודהיזם היא עיקרון ה"אנטה" שפירושו "אין-עצמי". על פי הגישה, הארה (enlightenment) אמיתית מגיעה כאשר אדם מתעלה מעל צרכי האגו, ואיננו משתוקק יותר לדבר.

 

Enlightenment by Toffee Maky, on Flickr
"Enlightenment" (CC BY-SA 2.0) by Toffee Maky

 

ויתור על תשוקות, רצונות ומרכיבי זהות איננו מצב שקל להגיע אליו. אם הדבר אפשרי, הרי שהוא דורש תהליך ממושך של התבוננות פנימית.

אחת הסיבות שקשה לאנשים להפסיק לראות את עצמם כבעלי הגדרות שונות היא שאנשים מתוכנתים אבולוציונית להיקשר לדברים. אילו אבותינו לא היו רואים את עצמם כחלק מהשבט, הם היו חסרי הגנה מול הטבע האכזר. אם אב קדמון שכזה לא היה מקבל – ומזדהה- עם התפקיד החברתי שנכפה עליו (למשל, להיות צייד), ובמקום זאת היה מחליט ש"היום הוא קומיקאי השבט", הוא היה מוצא את עצמו מנודה משולחן ארוחת הערב (אלא אם כן הבדיחות שלו היו מספיק טובות).

באותו האופן, אנשים נקשרים כל הזמן לרעיונות, לאנשים, לשאיפות, למקומות. הדברים האלה יכולים להפוך לחלק בלתי נפרד מהזהות של האדם, מהאופן שבו הוא חווה את עצמו. לכן אנשים מוכנים למות עבור המדינה שלהם או להקריב את הבריאות שלהם למען חלום. בו בזמן, כאשר מרכיב מרכזי שכזה בזהות שלנו הולך לאיבוד (למשל, בעקבות פרידה מאדם אהוב), התוצאה היא שיברון לב עמוק. כאילו "חלק ממני" הלך לאיבוד. לאור זאת, ניתן להבין מדוע תפיסה בודהיסטית שכזו של ביטול כל הגדרה עצמית היא מושכת. היא חוסכת את הסבל והכאב הכרוך ברדיפה והצורך לשמר את אובייקט ההתקשרות.

יחד עם זאת, אני לא בטוחה אם התנערות מכל מה שאנחנו מגדירים כמשמעותי, היא הפיתרון האולטימטיבי לחיים טובים.

הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי בספרו "קץ האושר" מתנגד לתפיסה הזאת של ביטול העצמי. הגישה הבודהיסטית אולי עוזרת לאדם להיות מאושר יותר, הוא טוען, אך היא פוגעת בכינון המשמעות, שהיא ערך עליון בחייו של אדם. המשמעות, טוען אזולאי, עולה על האושר בחשיבותה עבור הנפש האנושית. פה לדעתו טמונה "בעיית הדור"- אנו כל הזמן שואלים "מה יעשה אותנו מאושרים", כשהשאלה שאנו צריכים לשאול היא "מה יהפוך את החיים שלנו למשמעותיים?"

הכרעה חד משמעית בנושא היא מורכבת. עדיין, אני חושבת שיש הרבה מה לקחת מהסיפור של ג'ים קארי, והחוויה שלו של אובדן העצמי. ספציפית – את רעיון גמישות העצמי.

 

פתרון אלטרנטיבי: הגמשה של תפיסה עצמית

"כן, הייתי בדיכאון, כשניסיתי להחזיק תדמית של הקוסם מארץ עוץ, במקום להיות הבחור המיוזע מאחורי הוילון", אומר קארי בראיון, "אבל עכשיו אני יודע שהקוסם הוא רק דמות…כולם רוצים לדעת למה הם בדיכאון, ובכן, זה בגלל שאתה מנסה להיות משהו בשביל העולם, וברגע שאתה נותן לזה ללכת, קורים דברים טובים יותר".

קארי מציע שאולי האופן שבו אנו מגדירים את עצמנו, הוא סוג של נרטיב שעוצב כדי לשרת מטרה מסוימת. בהתאם, יש מקום לבחון את המקומות בהם ההתנהגות שלנו, כמו גם הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו, נוצרו ממקורות חיצוניים. מקורות אלו יכולים להיות חוויות שעברנו או ציפיות של אחרים או של החברה. יכול להיות שכל אלה השאירו בנו תפיסה עצמית מסוימת, שאולי כבר איננה משרתת אותנו. אך עדיין, אנחנו ממשיכים להתעקש עליה מתוך הרגל, נוחות, או פשוט חוסר מודעות.

אולי במקום לבטל כל הגדרה עצמית, אפשר לעבוד על בניית תפיסה עצמית גמישה יותר. אותה תכונה בדיוק ההופכת אותנו נוחים להיקשר לדברים ולאמצם לתוך הזהות שלנו, יכולה לשמש אותנו כדי להיקשר לדברים חדשים, כאשר הישנים אינם עובדים.
אם אדם חווה למשל, זוגיות שהייתה כל עולמו והסתיימה, הוא עלול לחשוב כי לעולם לא תהיה לו זוגיות חדשה. אך הוא מפספס את העובדה כי בדיוק כפי שהצליח להכניס את הזוגיות הקודמת לעולמו- כך הוא יכול לעשות עם אחת חדשה, וודאי גם טובה יותר.

גמישות רבה יותר של תפיסה עצמית יכולה לבוא לידי ביטוי גם במקומות קטנים יותר. למשל, להשתמש במילה שאנו לא נוהגים להשתמש בה. לקנות בגד שלא היינו לובשים בדרך כלל. ללכת לקורס או לקחת שיעורים במשהו שעוד לא התנסינו בו.

כשהתחלתי לתופף, הרבה אנשים התפלאו מהבחירה, כי הם דמיינו מתופפים כבחורים אגרסיביים, ולא כמישהי "קטנה ועדינה". אבל אני החלטתי שהתחביב הזה מתאים לי. תמיד אהבתי להקשיב לרוק אלטרנטיבי, והביט של התופים הוא מה שהכי דיבר אליי במוזיקה הזאת.
מאז כולם התרגלו שאני מתופפת (חוץ מהשכנים שלי). אבל אני בטוחה שיש דברים אחרים שלא עשיתי כי אני עצמי החזקתי בתפיסה שלהם כ"לא אני". במקביל, וודאי קיימים דברים שהתעקשתי עליהם רק כי התאימו לאופן שבו ראיתי את עצמי.

אגב, קארי בעצמו, מתנסה בזהויות נוספות לא רק דרך המשחק שלו. הוא גם אמן שיוצר ציורים מרהיבים, כפי שניתן לראות במיני-הדוקומנטרי I Needed Color. הסיפור של ג'ים קארי מוכיח כי ניתן למתוח בכל רגע את הגבולות האלה- ולראות איזה עוד "לא אני" אפשר להפוך ל"אני"- גם אם רק לשם המשחק והסקרנות שבדבר.

 

 

אן הברמן 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *