השמאן האחרון- איוואסקה, ערכים חברתיים, ערך עצמי, ציפיות הורים

השמאן האחרון: מבט אישי על פתולוגיה של ערכים חברתיים

מה קורה כאשר סטנדרטים של הצלחה כלכלית או אקדמית הופכים למדד העיקרי לערך עצמי? ומה אפשר ללמוד מתרבויות לא מערביות על מהי הצלחה אמיתית? הסרט הדוקומנטרי "השמאן האחרון" עוסק בשאלות האלה דרך סיפורו של בחור צעיר הסובל מדיכאון קליני ומחפש מזור בקהילת איוואסקה בפרו.

 

לאחרונה ציפיתי בסרט הדוקומנטרי המעולה "השמאן האחרון" (באנגלית: The Last Shaman), שבוים על ידי רז דגן הישראלי, ואשר לאונרדו דיקפריו היה שותף להפקתו. הסרט עוקב אחר סיפורו של ג'יימס פרימן, בחור צעיר המגיע מהאליטה של אמריקה הצפונית. בן לשני הורים רופאים, ג'יימס הוא נעים הליכות ואינטילגנט. הוא התקבל לאוניברסיטה יוקרתית, הכיר חברה יפה, והיה במסלול המהיר לחלום האמריקאי, להצלחה חברתית מובטחת.

אלא שהדברים לא הלכו כמתוכנן. ג'יימס חווה לחצים חברתיים הולכים וגוברים להיות "הכי": הכי חכם, הכי מוצלח, בעל הציונים הכי גבוהים. הוא כרע תחת הלחץ, ושקע בדיכאון עמוק, ממנו כמעט ולא התאושש. כל הטיפולים שניסה לא עבדו, ובכלל זה תרופות, פסיכותרפיה ואפילו טיפול בנזעי חשמל, הנחשב פעמים רבות למוצא האחרון עבור הסובלים מדיכאון חמור.

ג'יימס עומד על סף התאבדות, ומחליט לחפש מזור אחרון הרחק מהעולם המערבי, ביערות של פרו. שם הוא מתנסה באיוואסקה, צמח בעל השפעות פסיכדליות. הצמח נחשב בקרב האוכלוסייה המקומית לבעל יכולות ריפוי, ומהווה חלק מהפרקטיקה הדתית המקובלת. קיימות עדויות כי איוואסקה מקלה על דיכאון, ולג'יימס אין מה להפסיד.

ג'יימס עובר תקופה טורפת-קלפים של התבוננות עצמית, והיכרות עם תפיסת עולם שונה מאוד מזו המערבית. כשהוא חוזר מהמסע, הוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים. הוא חסר כיוון או תוכנית. הוא רחוק ממה שהוריו היו מחשיבים להצלחה. אבל הוא זוכה מחדש ברצון לחיות.

הסרט אינו עוסק בנפלאות האיוואסקה. במקום זאת, הוא עוסק בשאלות ערכיות: מהם חיים מוצלחים? מה הופך אדם לבעל ערך? ג'יימס בעצמו אומר שהוא לא חושב שהאיוואסקה היא הדבר המרכזי שעשה את השינוי. אבל היא כן עזרה לו להבין שהיכולת להשתנות נמצאת בתוכו:

"אני לא חושב שצריך לסגוד לאיוואסקה. אני לא חושב שאיוואסקה יכולה לתת דבר שלא נמצא כבר בתוכך. זה היה המסר שנתנו לי רוחות הצמח. שאני מחזיק בתוכי את המפתח לכל מה שאני צריך לעשות כדי להרגיש טוב יותר".

 

השמאן האחרון- ערך עצמי, דיכאון, איוואסקה, ערכים חברתיים     מסע לריפוי עצמי. ג'יימס פרימן בסרט השמאן האחרון

 

סטנדרטים חברתיים, ציפיות הוריות ותחושת ערך עצמי

גם מטרת הפוסט הנוכחי, היא איננה להלל את הסרט, שיש לו את הכשלים שלו. אני בוחרת שלא להתייחס אליו מנקודת מבט אסתטית, ולא להעמיד אותו תחת זכוכית מגדלת ביקורתית. מספיק אנשים עושים את זה טוב ממני.  

במקום זאת, אני רוצה להדגיש את המסר שלו. המקרה של ג'יימס פרימן הוא מקרה קצה. הוא משקף את המחיר שמשלמים כאשר סטנדרטים חברתיים-  כהצלחה כלכלית או אקדמית- הופכים למדד לערך, לאמת עיוורת. ובדרך להשגתם, הרווחה האנושית מתפוררת.

אך המאפיינים של התופעה נמצאים בכל מקום. לאחרונה נתקלתי בסרטון שבו ראיינו בני נוער לגבי הקשר שלהם עם ההורים (לצפייה). המשותף לכולם היה התחושה שההורים מצפים מהם להיות דברים שהם לא. או שמהצד השני של המטבע, ההורים אינם מקבלים את מה שהם כן. בני הנוער נותרים עם תחושה שהם מאכזבים את הוריהם. כתוצאה, הם אינם מאמינים שהם טובים מספיק, ולא מרגישים נראים או אהובים.

לקראת סוף הסרט, אביו של ג'יימס מביע התפעלות מבנו, ובפרט מהאומץ והנחישות שלו לעשות דברים בדרך שלו. אך גם אביו היה צריך לעבור מסע כדי להגיע למסקנה הזו. אני בספק אם היה מגיע אליה לולא היה ג'יימס עומד על סף תהום, שוקע לתוכו, ויוצא ממנו בעזרת מסע אל לא-נודע רוחני. עד המשבר, כל שחווה ג'יימס מהוריו היה ציפיות גבוהות, ואכזבות לנוכח סטייה מהן. בצעירותו, למשל, אהב ג'יימס לשחק כדורגל, ושיחק בתור שוער. אביו תיאר איך היה מתאכזב מג'יימס כאשר היה מאבד ריכוז במהלך משחק ומקבל גולים. אפילו משחק כדורגל- פעולה שהשתתף בה ג'יימס לשם ההנאה – הפך מוקד לתחרותיות, להישגים מרשימים. כל מה שנופל מכך נתפס כלא שווה.

ציפיות הוריות הן דבר שאי אפשר להימנע ממנו, והן מגיעות ברוב הפעמים ממקום אוהב, הרוצה את הטוב ביותר עבור הילדים. אבל כאשר הציפיות סותרות את האופי של הילד, כאשר הן בלתי ריאליסטיות, ובמיוחד כאשר הן מעבירות מסר של תנאי– לפיו רק אם הילד יעמוד באותן הציפיות הוא יזכה באהבה ובהערכה– אזי הן הופכות להרסניות. במקרים כאלה, הילד עלול לפתח ביקורת עצמית מגבילה, אשר תערער את ביטחונו בדרכים אשר ילך בהן בהמשך.

"אנשים רבים סובלים כל חייהם מתחושת האשמה הרודה הזו, התחושה שלא עמדו בציפיות ההורים", כותבת אליס מילר בספרה "הדרמה של הילד המחונן", "התחושה הזו היא חזקה מכל תובנה אינטלקטואלית שיכולה להיות להם, האומרת שזה לא התפקיד או החובה של הילד לספק את הצרכים של הוריו. אין טיעון היכול לגבור על רגשות האשמה הללו, כיוון שהם מתחילים בתקופות המוקדמות ביותר של החיים, ומשם הם שואבים את העוצמה והקשיחות שלהם".

 

פחות ציניות, יותר חמלה

אין הכוונה שלא לשאוף גבוה, או לא ללכת אחר מטרות משמעותיות. אלא, לא לראות את ההשגה שלהן, באופן שגוי, כהגדרה היחידה והנכונה ל"טוב". אם נשתמש במושג של קריסטן נף, דרושה בחברה יותר חמלה עצמית, וחמלה כלפי האחר. הכוונה בחמלה היא להישאר תומכים ואדיבים כלפי העצמי או האחר, במיוחד בזמנים של לחץ וכישלון. גישה שכזו לא תייצר ילדים פחות מוצלחים, אבל כן תעזור להם להרגיש אהובים ובעלי ערך.  

לקראת השנה החדשה, אני מאחלת שהחברה שלנו, ובכלל זה אנחנו עצמינו, נקבל יותר ונשפוט פחות. אני מאחלת שפחות נמדוד אחרים לפי כמה עוקבים יש להם באינסטגרם, כמה עלתה החופשה האחרונה שלהם למלדיביים או כמה כניסות יש לאפליקציה שבנו. אלא, שנעריך אחרים לפי מדדים של יופי פנימי, כאומץ וטוב-לב. (והעובדה שזה נשמע לי קלישאתי, מצביעה על הציניות עימה הורגלנו לצבוע חוויות. גם ממנה אני מקווה שיהיה פחות).

ועד שזה יקרה, תמיד אפשר לצאת למסע איוואסקה אצל השמאנים של פרו.

שנה טובה ומלאה בחוויות!  

 

אן הברמן

 

התמונות לקוחות מטריילר הסרט "השמאן האחרון": https://www.youtube.com/watch?v=RJC1HC3C1hc

 

 

 

 

 

 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *